?Me(n)too: חשיפה פומבית של סיפורי הפגיעה המינית בקרב גברים נפגעי תקיפה מינית, והשפעתה הנתפסת על תהליך ההחלמה מטראומה
תקציר עבודת התיזה
פגיעות מיניות בקרב גברים ונשים הן תופעה כלל עולמית. עם זאת, לאורך השנים המשיגו את בעיית האלימות המינית כבעיה חברתית אשר נובעת מהכוח שיש לגברים על נשים. מסגור מסורתי זה של אלימות מינית כסוגייה של נשים קורבנות בלבד הוביל לתת דיווח ומיעוט מחקרי בכל הנוגע לגברים נפגעי תקיפה מינית, בשל חשש מדחייה, לעג, האשמה עצמית ומבוכה. תוצאות הסקר הלאומי לאלימות מינית בין שותפים אינטימיים מצביעות על כך שכרבע מהגברים בארה״ב חוו במהלך חייהם צורה כלשהי של אלימות מינית, אולם הרתיעה של גברים מפני דיווח על אלימות מינית, בין היתר עקב האחיזה במיתוסים המגדריים אודות גברים נפגעי תקיפה מינית הגורמים לתחושות של פגיעה בגבריות, מקשה על הערכה מדויקת של היקפה ומובילה לקיום תת דיווח על התופעה. עם זאת, בשנים האחרונות התקדמותה של הטכנולוגיה והמדיה החברתית, יצרה מרחב חדש לקורבנות תקיפה מינית לשתף את סיפוריהם בצורה פומבית, ותרמה להעלאת המודעות לנושא הפגיעות המיניות. מחקרים שונים בחנו את ההיבטים הרבים של חשיפת פגיעה מינית באמצעות התקשורת והמדיה החברתית, ובאופן ספציפי בחנו את השלכות פרקטיקה זו על תהליך ההחלמה של נפגעים. למשל, מודל תהליכי הגילוי (Disclosure Processes Model) מתייחס לחשיפה כהיבט קריטי בחוויתם של אנשים בעלי זהות סטיגמטית נסתרת, כגון נפגעי תקיפה מינית, ומציין כי היא עשויה להיות בעלת חשיבות טיפולית לחושף מחד, ובעלת השלכות מזיקות מאידך. אולם, מחקרים אלו התמקדו בעיקר בנשים, ובעקבות כך קיים מחסור במחקר מעמיק על החשיפה הפומבית של גברים, והשלכותיה על תהליך ההחלמה שלהם. ככל הידוע לנו, טרם נערך מחקר בישראל ובעולם אשר העמיד במרכזו את תהליך החשיפה של גברים. מחקר מסוג זה יכול לתרום להרחבת הידע המחקרי הקיים בנושאי טראומות מיניות והחלמה בקרב גברים, ובפרט בתהליך החשיפה הפומבית של גברים, תוך התמקדות בנקודת מבטם האישית על החשיפה כחלק מתהליך ההתמודדות עם הטראומה. לפיכך, מטרת המחקר הנוכחי הייתה לבחון את תהליכי הפרסום של גברים נפגעי תקיפה מינית אשר בחרו לחשוף את סיפורם בפומבי, תוך בחינת המניעים שלהם ותפיסתם בעניין הקשר שבין חשיפה פומבית לתהליך ההחלמה וההתמודדות עם הטראומה המינית.
המחקר הנוכחי בוצע בפרדיגמה פרשנית והתמקד בניתוח נרטיבי על מנת לבחון באמצעות עולמם הפנימי של המשתתפים את המשמעויות שהם מעניקים לתהליך החשיפה הפומבי של הפגיעה שעברו, ואת ההשפעה הנתפסת לדעתם על תהליך ההחלמה מהטראומה. לפיכך, איסוף הנתונים נעשה באמצעות 13 ראיונות עומק חצי מובנים עם גברים שחוו פגיעות מיניות שונות וחשפו את סיפורם באחד מאפיקי החשיפה הפומבית, כגון כתבה בעיתון או בערוץ תקשורתי, פרסום ברשת חברתית, או הרצאה. ממוצע גילם נע בין 23 ל-58 שנים.
ניתוח הראיונות מלמד על ארבע תמות מרכזיות: התמה הראשונה מתייחסת למניעים ייחודיים לחשיפה הפומבית בקרב גברים נפגעי תקיפה מינית, הכוללים רצון להעלאת מודעות והתרת קשר השתיקה, הפיכה למקור תמיכה ועזרה, יצירת עיבוד מחודש לנרטיב תוך יציקת משמעות חדשה; התמה השנייה עוסקת בתהליך קבלת ההחלטות בנוגע לחשיפה הפומבית, הכולל זרזים וחסמים פנימיים וחיצוניים לחשיפה, מאפיינים של הדרגתיות אל מול אימפולסיביות, השפעת מגדרם ואופן בחירת פלטפורמת החשיפה; התמה השלישית עניינה בתרומה הנתפסת של החשיפה הפומבית להחלמה כתהליך של שינוי עצמי, וכוללת את השינויים הרגשיים, החברתיים והתגובות החיוביות שהתקבלו לחשיפה; התמה הרביעית מתייחסת לסיכונים הקיימים בתהליך ההחלמה בעקבות החשיפה הפומבית, תוך התמקדות בתחושות השליליות אודות החשיפה, התגובות השליליות שהתקבלו והאשמת הקורבן.
בהתאם לדברי משתתפי המחקר, המניעים לתהליך החשיפה הפומבית כללו רצון עז ליצירת שינוי בתפיסה החברתית הקיימת אודות גברים בכלל, וגברים קורבנות בפרט, תוך רצון להעלאת המודעות והרחבת השיח סביב אלימות מינית במטרה להסיר את תחושות הבושה, חולשה והאשמה העצמית בקרב נפגעים, וכך לסייע להחלמה מהטראומה. מניע נוסף מתמקד באקט התנהגותי של החשיפה כצורך ליצירת שינוי במציאות, באמצעות הפיכתם של החושפים למקורות תמיכה ועזרה לגברים נפגעים אחרים. הממצאים מצביעים על כך שלמניע זה יש תרומה כפולה, הן לחושפים עצמם באמצעות מתן תוקף לפגיעה שעברו תוך התמקדות ביכולת להתמודד ולצמוח ממנה, והן לגברים נפגעים נוספים באמצעות סיפוק של תקווה, עזרה ותוקף לפגיעה שלהם. הענקת משמעות זו עלתה במחקרים קודמים והוצגה כבעלת השפעה בהחלמה מהטראומה.
מניע נוסף לחשיפה אשר עלה מממצאי המחקר מתמקד בחשיפה ככלי לעיבוד מחדש של נרטיב הפגיעה, לצורך הבניה מחדש של הטראומה ומסגורה בתודעתו של הנפגע בצורה קלה יותר. עיבוד זה תורם לתחושת המסוגלות והשליטה של האדם, ומצביע על הצורך בפעולות אקטיביות והתנהגותיות לצורך צמיחה ושינוי המציאות החיצונית. מכאן, שהממצעים מציעים לראות את המרחב הפומבי כמרחב אשר מאפשר עיבוד קוגניטיבי של הפגיעה המינית. כמו כן, המרחב הפומבי מאפשר קבלת תמיכה מאחרים אשר מספקת תיקוף לחוויותיהם ולרגשותיהם. קבלת תמיכה חברתית ורגשית זו מסייעת להקלה על תחושת הבדידות, האשמה, ותורמת להחלמה מהטראומה, באופן ספציפי בקרב נפגעים אשר לא קיבלו תמיכה מסביבתם הקרובה בעת שחשפו בפניהם את הפגיעה שעברו.
ממצאי המחקר מחזקים ומרחיבים את התפיסה הקיימת בספרות אודות חשיפה של פגיעות מיניות, בכך שהם מצביעים על כך שגם חשיפה פומבית, שאיננה פנים מול פנים, הינה בעלת תהליכים מורכבים של קבלת החלטות. משתתפי המחקר הצביעו על תהליך קבלת ההחלטות אודות החשיפה הפומבית כתהליך מורכב הכולל מאפיינים, זרזים וחסמים שונים, שהושפעו ברובם מזהותו המגדרית הגברית של החושף. חסמים מרכזיים שעלו כמפריעים לתהליך הריפוי מהטראומה היו אי-קבלת תמיכה מהסביבה הקרובה והשתקת מקרי הפגיעה על ידם, באופן ספציפי בחברות סגורות המתנגדות לחשיפה עקב מאפיינים אתניים ייחודיים. כמו גם, תחושת כורח להסתרת הפגיעה המינית בשל מגדרם, אשר מתוחזקת על ידי התנהלותה של התקשורת המשמרת תפיסות חברתיות גבריות הגמוניות ואי-שוויון חברתי, בישראל בפרט.
הממצאים מתייחסים לרשתות החברתיות כמרחב נוח לתקשורת ואינטראקציה עם קהל מגיבים, המאפשרות קבלת תמיכה, יצירת השפעה ושינוי חברתי. לכן, חשיפה פומבית ברשתות אלו נתפסת כמשחררת, מאפשרת תחושת ביטחון ושליטה ותורמת להחלמה מהטראומה, כפי שנמצא גם במחקרים קודמים. על אף מאפייניהם החיוביים של רשתות אלו, ממצאי המחקר מצביעים על כך שבחירה ברשתות החברתיות כמיקום לחשיפה התבצעה מאחר והתקשורת המבוססת, כגון העיתונות הכתובה והטלוויזיה, נתפסה כחסומה על ידי משתתפי המחקר. תהליך סינון האירועים בתקשורת החל בעבר וממשיך כיום, ומתמקד באי-פרסום של מקרי תקיפה מינית בקרב גברים.
התרומה התרפויטית הנתפסת של החשיפה הפומבית מתמקדת בהקלות הרגשיות שעברו המשתתפים בעקבות החשיפה, התגובות החיוביות שקיבלו ועזרו להם לתהליך ההחלמה והשינויים החברתיים שנוצרו בעקבותיה. הקלות רגשיות אלו התבטאו בהשבת תחושת ביטחון וקבלה עצמית באמצעות התהליך התרפויטי של קתרזיס של החשיפה, אשר בתורן תרמו להחלמה מהטראומה. כמו כן, התרומה לזולת כחלק מתהליך החשיפה נתפסה כמגבירה את התהליך התרפויטי ומסייעת לתהליך ההחלמה בכך שסיפקה משמעות לחייהם, והיוותה הוכחה להיעדר בושה. התגובות החיוביות, התומכות והרבות שקיבלו משתתפי המחקר תרמו לתהליך ההחלמה שלהם בכך שאפשרו להם לשנות את נרטיב הפגיעה, לחוש תחושת שליטה על ההחלמה, להתמודד בצורה אדפטיבית ואף לצמצום תסמיני הפוסט טראומה.
לצד ממצאי המחקר אשר הצביעו על התרומה התרפויטית לתהליך ההחלמה מהטראומה המינית, ממצאים נוספים מצביעים על הסיכונים הטמונים לתהליך ההחלמה בעקבות החשיפה הפומבית. ממצאים אלו מתייחסים לתחושות השליליות העולות בעקבות החשיפה כגון תחושה של איבוד שליטה, חושפנות ובלבול. גורם נוסף המקשה על ההחלמה הינו קבלת תגובות שליליות לחשיפה, אשר עשויות לגרום לתחושות בדידות, מצוקה וחרטה. באופן ספציפי, נמצא במחקר הנוכחי כי התגובות השליליות כלפי החושפים התמקדו בזהותם המינית, אשר ערערו אצל חלקם את זהותם המינית ויצרו תפיסת עולם שלילית על גברים אחרים. כמו כן, הן התמקדו בהאשמת הקורבן, ותוארו כמגבירות את הטראומה, מביעות אי-אמון בסיפור התקיפה ואף ממזערות את חומרתה. האשמה זו מוסברת על ידי המיתוס החברתי לפיו רק גברים הומוסקסואליים נאנסים, ועל ידי תיאוריית העולם הצודק.
בהמשך להשלכות השליליות של החשיפה, ממצאי המחקר אף מציגים דואליות בנוגע לתגובות החברתיות. על אף תרומותיהן החיוביות של התגובות, חלקן נמצאו כבעלות מאפיינים שליליים הנובעים עקב זהותו המגדרית של החושף. החשיפה לסיפורים רבים של נפגעים אחרים עקב החשיפה נתפסה כמובילה ליצירת טראומה משנית, ובעקבות כך מקשה על תהליך ההחלמה.
ממצאי המחקר תוך התמקדות בארבעת התמות המרכזיות מדגישים את ההיבטים הדיאלקטיים של החשיפה הפומבית כמרחב המאפשר עיבוד נרטיבי, שינויים רגשיים וחברתיים וקבלת תמיכה, אשר תורמים בתורם לתהליך ההחלמה מהטראומה. ומנגד, חווית החשיפה תוארה כמרחב אשר עשוי להוות סיכון להחלמה מהטראומה עקב חוסר היציבות והתגובות השליליות אשר עשויות להתקבל בעקבות החשיפה.
הממצא העיקרי שעולה מתוך בחינת כל ממצאי המחקר, הינו השפעת הזהות המגדרית הגברית של החושף על תהליך החשיפה, המניעים לחשיפה, ואף על התגובות שהגיעו בעקבותיה. כלומר, הזהות המגדרית הופיעה כבעלת השפעה בכל אחת מארבעת התמות שעלו במחקר. השפעה זו עולה עקב תפיסת הזהות הגברית הסטראוטיפית אשר מאפיינת את החברה הישראלית. תפיסה זו נובעת ממאפייניה של מדינת ישראל כמדינה מיליטריסטית אשר מקדמת את תפיסת הגבריות הצבאית ומתייחסת לגברים כחזקים, לא פגיעים, כוחניים וחסרי רגשות. כמו כן, היא מייחסת את הטראומה של הגברים לעולם המלחמה בלבד.
מבחינה תיאורטית, ממצאי המחקר מרחיבים את הידע הקיים בתחום הפגיעות המיניות בכלל, ובקרב גברים בפרט. מחקר זה מרחיב את הידע בנושא בכך שהוא בוחן את תהליך החשיפה הפומבית של גברים נפגעי תקיפה מינית, ואת הערך התרפויטי שלה מנקודת מבטם. כמו כן, המחקר הרחיב את ההתייחסות למודל תהליכי הגילוי (Disclosure Processes Model), אשר נתפס כמודל ניטרלי מבחינה מגדרית, בכך שהוא מצביע על אלמנט מגדרי אשר קיים בכל שלבי החשיפה ומשפיע עליה, החל במניעים שלה ועד לתוצאותיה. בנוסף, באמצעות התבססות על ״מודל הון ההחלמה״, המחקר הנוכחי תרם להבנת תהליכי ההחלמה מהטראומה של גברים נפגעי תקיפה מינית, באמצעות הסברה על סוגי הון ההחלמה השונים אשר נצברים באמצעות החשיפה ומשפיעים עליה. הממצאים אף הדגישו את ההיבטים הדיאלקטיים של החשיפה הפומבית, תוך התייחסות להשלכות של מאפייני החברה הישראלית כחברה מיליטריסטית.
ממצאי המחקר מציעים מספר הצעות יישומיות עבור גברים אשר מתלבטים האם לחשוף את סיפורם בפומבי. מומלץ כי יסתייעו בגורמי טיפול שונים על מנת לקבל הדרכה מתאימה, לבחון את אמצעי החשיפה השונים והשפעתם, וכך לבחור את אופן החשיפה אשר משרת בצורה הטובה ביותר את מניעיו ומטרותיו של החושף. כך, ניתן יהיה להבטיח כי הגברים המעוניינים לחשוף את סיפורם יהיו מודעים להשלכות השונות, החיוביות והשליליות של החשיפה הפומבית לעומת חשיפה בין-אישיות, ויוכלו לקבל את ההחלטה הטובה ביותר עבורם תוך שקילת האפשרויות השונות.
על אף תרומתו של המחקר הנוכחי, יש לציין את מגבלותיו. ככל מחקר איכותני אחר, מוצגת במחקר זה תמונה סובייקטיבית שמקורה במדגם מצומצם אשר מנה 13 מרואיינים, ובעקבות כך עשוי להיות לא-מייצג כלפי חוויותיהם של כלל הגברים אשר חשפו את סיפור הפגיעה המינית שלהם בפומבי. כמו כן, מיקומה של החוקרת במחקר האיכותני ויחסי הגומלין בינה לבין המשתתפים עשויים ללקות בהטיות תרבותיות, אישיות ושיפוטיות.
מחקר זה פותח צוהר להמשך חקירה בתחום, תוך התמקדות בהרחבת אופני הטיפול וההחלמה בפגיעות מיניות בקרב גברים. לדוגמא, מחקר אורך יוכל לבדוק את השלכותיה של החשיפה הפומבית על משתתפי המחקר מבחינה נפשית וחברתית, במידה וייבדקו לפני החשיפה ולאחריה.